קליידוסקופ
מסע התבוננות בשברי מציאות מנצנצת

כיסי אויר של ריחוק רגשי מערבולות אי נוחות פחד כיסי אויר של ריחוק רגשי להסתכל בעיניים של זה שלידינו ולדעת שחייבים לעבור את זה בשלום. זה עלינו.  

אני כבר מרגישה את עצמי את גבולותיי את החומר שהפך אותי ליצירה שאני כך כאשר אתה הופך להולוגרמה אני כבר לא נעלמת קצותיי רוטטים גבולותיי בוהקים מסמנים לי בחושך הבהובי

דברים שדבקו בי בלי לשאול לרשותי הפכו לי לעור שני בלי גבול ברור מה שלי מה לא בלי מרווח בין עורי לנשום להבחין לרווח לבחור דברים שדבקו בי בלי לשאול

אני נופלת מולך ולא החזקה אני קורסת מולך נמרחת עד גובה הרצפה אני מוצפת עמוסה נחנקת מתהומות של פצעים של כאבים של אכזבות אני – אני ערומה ומדממת מכוערת משופדת

לומדת להיות שמש להשפיע מאורי לחמם עם קרניי להיות נוכחת עגולה לא שפיצית חובקת נותנת חיים מחממת לא שורפת עולה ושוקעת בזמן סמן לחיים וצמיחה מכילה לא מגיבה על כל

התנועות האותנטיות של ילדיי משורטטות כבמדויק על תנועותיי שלי כאילו הונחו בזהירות שקף על שקף על מטול שקפים ישן. אשלוף באהבה ובאיטיות כמו לא יורגש את השקף שלי עד יישאר

עצבות יושבת עליי חזק כמו ערפיח על העיר ניו יורק מלמטה דלי'ס פתוחים מועדונים ובתי זונות אך היום לא רואים.. החזאים אומרים שיישאר פה עוד קצת שאם האנשים לא יעשו

אני נשפכת מתוך עצמי חלקלקה, עגולה עוקצנית ויורה נוזלת לא מוחזקת כמעט מתפרקת. זה נשפך מהבטן נוזל, מדלדל זה נשפך מהפה עוקץ, כועס, יורה זה נשפך מהעיניים מים מהעיניים זה

אני כועסת אני קורסת אני כובסת אני כותבת אני קומלת אני קודמת ל כ ו ל ם …….

פתחתי אתמול את הפתח שגם הבת שלי תדבר איתי פעם ואפילו עוד מעט כשנהיה גדולות. זה קרה ברגע שאני פתחתי את הפה לדבר עם אמא שלי. שברתי את שתיקת האימהות-בנות.

אני לומדת להיות נפרדת אני לומדת לא להיבלע אני לומדת להרפות אני לומדת לשחרר את האחרת את האחר לחייו, לחייה, למעשיו, למעשיה, למחשבותיו, רצונותיו, שאיפותיו ותשוקותיה אני לומדת את האחרת

אני מוקפת שבט של נשים טובות שטופחות על גבי ומרגיעות שהכל בסדר אני מוקפת שבט של נשים טובות שמלטפות את כתפי ומלחשות "שה…….שה….. ילדה שלנו…. ההתפכחות כואבת" אני מוקפת שבט

כל אחת היא קול וביחד – תזמורת שלמה: "את זה כן ואת זה לא" "אני רוצה" "עכשיו" "אחר-כך" "כי זה מה שאני חושבת" "עכשיו תורי" כל אחת היא קול וביחד